"ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה", משמע מכאן אם מקיימים את הכלל, כבר נכלל שם כל הפרטים, היינו שכבר נגיע להפרטים מאליו, בלי שום יגיעה, ויותר מזה אין לנו מה לעשות.

אבל אנו רואים שהתורה אומרת לנו: "מה ה' שואל מעמך, כי אם ליראה אותי", נמצא לפי זה מה הוא הדרישה העקרית שדורשים מהאדם, הוא רק יראה. שאם האדם מקיים מצות יראה, כבר נכלל בזה כל התורה ומצות, היינו אפילו מצוה של "ואהבת לרעך כמוך".

ולפי דברי ר' עקיבא הנ"ל הוא להיפוך שגם היראה נכלל בכלל של "ואהבת לרעך", ולפי דברי חז"ל משמע דלא כר' עקיבא, שדרשו על פסוק "סוף דבר את אלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם", והגמרא שואלת: "מאי כי זה כל האדם, אמר ר' אלעזר, אמר הקב"ה כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה" (ברכות דף ו). ולפי דברי ר' עקיבא משמע שהכל נכלל, בכלל של "ואהבת לרעך".

אבל אנו רואים בדברי חז"ל שאמרו שעיקר הוא האמונה, שאמרו: "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחיה" (מכות כ"ד). ומפרש שם מהרש"א, שהוא האחד היותר כולל לכל בר ישראל בכל עת, והוא אמונה. משמע מכאן שעיקר הכלל הוא אמונה, ולפי זה יוצא שהן היראה והן "ואהבת לרעך", כולם נכללים בכלל האמונה.

ובכדי לבין את הנ"ל, צריכים להתבוננות יתירה: א) מהו אמונה, ב) מהו יראה, ג) מהו "ואהבת לרעך כמוך".

העיקר צריכים תמיד לזכור מהו המטרת הבריאה. וידוע, שהוא להטיב לנבראיו, אם כן אם הוא רוצה לתת להם טוב ועונג ג' דברים הנ"ל למה לי, היינו אמונה, יראה, ואהבת לרעך. אלא משמע, שהם לא צריכים אלא להכשרת הכלים שיהיו מוכשרים לקבל את הטוב והעונג, מה שהבורא רוצה להטיב לנבראים.

עכשיו צריכים להבין מה הג' דברים הנ"ל נותנים לנו את ההכשרה. הנה אמונה, ובכלל זה בטחון, נותן לנו, שקודם כל צריכים להאמין על המטרה, שהוא להטיב לנבראיו. כמו כן צריכים להאמין על בטחון שיכול להבטיח לעצמו, שגם הוא יכול להגיע להמטרה, זאת אומרת שמטרת הבריאה הוא לאו דוקא לאנשים יחידי סגולה, אלא שהמטרת הבריאה, שייכת לכל הנבראים, בלי יוצא מהכלל.

ולאו דוקא אנשים בעלי כשרונות, וגבורי כח, היינו שיש להם כח התגברות אמיצי לב, וכדומה, אלא שזה שייכת לכל הנבראים. עיין בהקדמה לתע"ס אות כ"א, שכתב שם, בשם מדרש רבה, "וזאת הברכה": "אמר הקב"ה לישראל חייכם, כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתירא אותי ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה בלבו", עד כאן לשונו.

נמצא שגם צריך להשתמש עם בחינת אמונה שיהיה לו בטחון, שהוא יכול להגיע להמטרה, ולא להתיאש באמצע עבודה ולברוח מהמערכה, אלא להאמין שה' יכול לעזור גם לאיש שפל ונבזה כמוהו, היינו שה' יקרבו אליו ולזכות לדביקות ה'.

ובכדי לזכות לאמונה, צריכים להקדים מקודם, יראה (הקדמת הזוהר דף קצ"א בהסולם ד"ה ביאור הדברים), כותב שם כי היראה היא מצוה כוללת כל המצות שבתורה, להיותה השער לאמונתו ית', שלפי התעוררות יראתו בהשגחתו ית', כן שורה בו האמונה, בהשגחתו ית'. ומסיים שם, והיראה הוא, שמפחד שמא ימעט בעשית נחת רוח ליוצרו, שפירושו שהיראה שהאדם צריך לפחד מה' אולי לא יוכל להשפיע נחת רוח לה' ולא שהיראה תהיה לתועלת עצמו. לפי הנ"ל יוצא כי השער לאמונה הוא יראה. אחרת אי אפשר להגיע לאמונה.

ובכדי להגיע ליראה, היינו שיהיה לו פחד אולי לא יוכל להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז מקודם צריך שיהיה לו רצון וחשק להשפיע, ואח"כ אפשר לומר שיש מקום לפחד אולי לא יהיה לו אפשרות לקיים, את היראה. אבל בדרך כלל אדם מפחד אולי לא יעלה בידו לקיים בשלימות אהבה עצמית, ולא שידאג אולי אפשר לא יוכל, להשפיע להבורא.

ומאיזה חומר אדם יכול להגיע, ולהשיג תכונה חדשה, שהוא צריך להשפיע; וקבלה עצמית, הוא דבר פסול. הלא זה הוא נגד הטבע. והגם שאדם מקבל לפעמים איזה מחשבה ורצון, שצריכים לצאת מאהבה עצמית, שזה הגיע לו ע"י ששמע מפי סופרים וספרים, אבל זה הוא כח קטן מאד, שאינו מאיר לו תמיד את הדעה הזו, שיוכל להחשיב אותה, שישתמש עמה בתמידיות, ולומר שזהו כלל לכל המצות שבתורה.

אי לזאת יש עצה אחת, אם מתאספים כמה יחידים שיש להם הכח הקטן הזה, שכדאי לצאת מאהבה עצמית, אלא שאין להם כל הכח והחשיבות לדבר השפעה, שיוכלו להיות עצמאים בלי עזרה מבחוץ, וכל אלה היחידים מתבטלים כל אחד להשני.

כולם יש לכל הפחות בכח, את ענין של אהבת הבורא, אבל בפועל, לא יכולים לקיים את זה, אז על ידי זה שכל אחד נכנס בחברה ומתבטל את עצמו להחברה אז נעשה גוף אחד, שהגוף הזה מורכב, למשל מעשרה אנשים, הרי יש להגוף הזה כח, פי עשרה מכפי שהוא היה יחידי.

אבל בתנאי כשהם מתאספים, כל אחד יחשוב, שהוא בא עכשיו להמטרה לבטל את אהבה עצמית, היינו שלא יחשוב עתה איך למלאות את הרצון לקבל שלו, אלא יחשוב עכשיו עד כמה שאפשר רק על אהבת הזולת, רק על ידי זה הוא יכול לקבל רצון וצורך, שצריכים, לקבל תכונה חדשה שנקרא רצון להשפיע. ומאהבת חברים הוא יכול להגיע לאהבת הבורא, היינו שרוצה להשפיע להבורא נחת רוח.

נמצא שרק על ידי זה קבל צורך שמבין שענין להשפיע הוא דבר חשוב ונחוץ וזה הגיע לו ע"י אהבת חברים, ואז שייך לומר יראה היינו שמתירא אולי לא יוכל להשפיע נחת רוח להבורא שזה נקרא יראה.

נמצא שעיקר היסוד שעליו יכולים לבנות, את הבנין, דקדושה הוא הכלל של "ואהבת לרעך", שעל ידי זה יכולים לקבל צורך, שצריכים להשפיע נחת רוח להבורא, ואח"כ שייך ענין יראה, היינו שמתירא

אולי לא יכול להשפיע נחת רוח להבורא, ואח"כ כשכבר יש לו השער, שנקרא יראה, אז הוא יכול לבוא לאמונה. כי " האמונה הוא, הכלי להשראת השכינה, כידוע, כמו שמפורש בכמה מקומות.

נמצא לפי זה, שיש לנו ג' כללים, הכלל הא' הוא של ר' עקיבא, שהוא "ואהבת לרעך", שלפני זה אין שום דבר, שיתן איזה חמרי דלק לאדם שיוכל לזוז משהו ממצבו שבו הוא נמצא, מטעם כי רק דרך זה יש אפשרות לצאת, מאהבה עצמית, לאהבת הזולת, ולהרגיש, שאהבה עצמית הוא דבר רע.

ואח"כ באים להכלל השני, שהוא היראה, כי בלי יראה אין מקום לאמונה, כנ"ל בדברי בעל הסולם.

ואח"כ באים להכלל הג', שהוא אמונה. ולאחר שקנו את הג' כללים הנ"ל אז זוכים להרגיש את מטרת הבריאה שהוא להטיב לנבראיו.