במה שונה שיטת לימוד הקבלה משאר השיטות?
לימוד חכמת הקבלה הוא לא לימוד נורמטיבי. הוא לא לימוד רגיל.
כל המושגים, שאנחנו שומעים אותם בעברית, הם לא כמו שאנחנו תופסים אותם בשפה הרגילה. עברית מהמילה "עובר", היא שפת המעבר בין גשמיות לרוחניות. היא נקראת שפת הענפים. אם המקובל רוצה לציין איזה כוח רוחני, חוק רוחני, הוא משתמש בשפה מיוחדת, שלקוחה מהעולם שלנו, בעברית בלבד, עם הצורה המיוחדת של האות, ודרכה הוא מציין פעולה רוחנית. לכן במילה "לימוד" אין הכוונה לזה שאתה לומד, אלא זה מושג רוחני שנקרא "ללמוד". כל המילים, שהמקובל משתמש בהן, הן כולן מושגים רוחניים. לכן לרוב, לא מבינים את מה שכתוב בספרי מקובלים. זה אמנם כתוב בשפה העברית על דברים שאנחנו מכירים, והשכל שלנו תופס את המושגים האלו לפי איך שאנחנו מכירים אותם בעולם שלנו, אך לא כך הדבר.
ללמוד את חכמת הקבלה זו פעולה רוחנית. ללמוד קבלה זה לא כדי לדעת, לא כדי להבין, לא כדי להיות חכם, אלא כדי לפתוח את החושים הרוחניים. השפה המיוחדת הזו מעבירה אותנו מתמונת העולם הזה לתמונת העולם העליון. אם נצליח לתפוס את המושגים האלו בצביונם הרוחני, לא בצורה המילולית, נוכל לפתוח את החושים האלו, זה נקרא ללמוד. לפתוח את החושים נקרא שהלב נפתח, ואנחנו מגיעים להכרה טבעית של איך קיימת המציאות האמתית. מדובר בהשגה מוחשית ברורה, אך מכיוון שאין לנו עדיין את החוש הזה, הדברים נראים לנו מופשטים, בלתי נתפסים. כמו לנסות להסביר לעיוור את ההתפעלות שלנו מצבעים. אם נפתח בנו את החוש הזה נוכל לראות על מה המקובלים מדברים. לכן ההשגות בחכמת הקבלה קשורות לחוש שאנחנו משיגים ולא לחכמת השכל. לא מדובר בחומר שצריך ללמוד, אלא ברגישות מיוחדת שצריך לפתח, שדרכה נוכל בעצמנו לטעום את הדברים. לכן כדי ללמוד קבלה צריך לפתח את הרגשת הלב, אז ניתן לתפוס את כל החוקים העליונים, שכרגע נסתרים מאתנו, ולראות כיצד הם פועלים עלינו.
