עשה לך רב וקנה לך חבר – ב

 85\1984 – מאמר 8

מטרת החברה - א'

בענין שדברנו במאמר א' [תשמ"ה] יש להרחיב קצת פרטים.
א) יש להבחין , בין אדם למקום. ב) בין אדם לחבירו. ג) בין אדם, לשאר בני אדם שאינם חברים שלו, אבל יחד עם זה, יש בחינה שאנו אומרים, חברים כל ישראל.
אנו מוצאים פעם בלשון "עשה לך רב, וקנה לך חבר", שזהו דרך התיקון, ופעם בלשון "והוי דן את כל האדם, לכף זכות" ( אבות פרק א'). ויש להבין מהו הפירוש, "עשה". ומהו הפירוש "קנה". ומהו הפירוש, "הוי דן, לכף זכות".
ענין "עשה", צריכים לפרש, שזה בא להוציא, מבחינת השכל, כי בדבר שאין השכל מבין אם כדאי לעשות את הדבר, או לא. אם כן, איך שייך להכריע, מה שטוב לי, או להיפוך, אם בבחינת השכל, הם שוים, אז מי מכריע להאדם את מה כדאי הוא לו לעשות, אלא בבחינת המעשה הוא יכול להכריע.
כי צריכים לדעת, כי בפני האדם, עומדים שני דרכים: לעבוד בעמ"נ להשפיע. או לעבוד בעמ"נ לקבל. יש חלקים בגופו של אדם, שאומרים לו, שיותר תצליח בחיים שלך אם אתה תעבוד בעמ"נ להשפיע: ודוקא באופן כזה תהנה בחיים שזה טענת יצר הטוב כמו שאמרו חז"ל, "ואם אתה עושה כן אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב".
וטענת היצה"ר, הוא להיפוך, שיותר טוב ויותר כדאי לעבוד בעמ"נ לקבל. ואז רק הכח, הנקרא מעשה, שהוא בחינת למעלה מהדעת, הוא המכריע ולא השכל וההרגש, לכן עשיה נקרא למעלה מהדעת ולמעלה מהטעם. שזהו הכח הנקרא אמונה שהוא נגד השכל.
ו"קנה" הוא בתוך הדעת. שמדרך העולם שהאדם רוצה מה שהוא לקנות, אז הסוחר מראה לו הסחורה, והוא עומד על המקח, אם כדאי לו לתת המחיר מה שהסוחר דורש, ואם הוא לא רואה את הכדאיות, אז הוא לא קונה. נמצא שענין "קנה" הוא בתוך הדעת.
ועכשיו נבאר ענין רב, וענין חבר. שענין חבר, נקרא לפעמים, חברה, שמתחברין ורוצים להיות, חיבור-אחד, שזה יכול להיות ע"י השתוות הצורה, שהוא באופן שכל אחד דואג באהבת הזולת. נמצא שעי"ז מתאחדים והיו לאחד.
לכן כשנתיסדה, איזה חברה, שיהיו לקבוצה אחד, אז רואים אלו אנשים שעלו בדעתם לעשות חברה כזאת אז מחפשים בדרך כלל, אנשים שיתאימו זה לזה, בדיעות ובמידות, שהם רואים, פחות או יותר, שיש להם קצת השתוות - אחרת אין הם מקבלים אותם לתוך קבוצה כזאת מה שהם רוצים ליסד. ולאח"כ, מתחילה העבודה של אהבת חברים.
אבל אם מלכתחילה, היינו אם עוד מטרם שנכנסו להחברה לא היו להם השתוות עם מטרת החברה, אין כבר מה עוד לצפות שיצא משהו מהחיבור הזה, אלא אם מטרם שהם נכנסו לתוך החברה היו ניכר שיש פחות או יותר השתוות, אז שייך לומר שהם מסוגלים להתחיל לעבוד בעבודת של אהבת הזולת.
בין אדם למקום
הנה בין אדם למקום, מתחיל הסדר מקודם עשה לך רב, ואח"כ קנה לך חבר. היינו שמקודם האדם צריך להאמין למעלה מהדעת שהבורא ית' הוא רב, כמ"ש בזהר (דף קפה אות קצא ובהסולם): "היראה שהיא עיקר הוא שהאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט".
ובשיעור שהוא מאמין בגדלות ה' הנקרא רב, באותו שיעור יש לו כח לתת לבחינת קנה, היינו לקנות עם ויתורים על אהבה עצמית בכדי לבוא לידי השתוות הצורה, שנקרא בחינת דביקות בה' שזה נקרא חבר, שהוא בחינת חיבור עם ה', כמו שקונים דברים גשמיים מוכרחים לוותר על כסף או כבוד או סתם יגיעה, בכדי להשיג משהו, כמו כן כשאדם רוצה לקנות התחברות עם ה', הוא מוכרח לעשות ויתורים על אהבה עצמית, כי אחרת אין לבוא לידי השתוות הצורה.
ובשעה שאדם רואה, שאין הוא מוכשר לעשות ויתורים בכדי לקנות את ההשתוות הצורה, אין זה מטעם שהוא נולד, בתכונת של חלש אופי, לכן אין הוא יכול להתגבר על אהבה עצמית שלו. אלא החסרון הוא בענין עשה לך רב, היינו שהוא לא עובד בענין אמונה, כי, כפי החשיבות, שיאמין בגדלות ה', בשיעור זה יש לו כח לעשות ויתורים.
ועוד יותר מזה, האדם צריך לדעת, אם הוא רוצה לשקול את שיעור האמונה שלו, הוא יכול לראות זה במידת שיעור הויתורים שהוא יכול לעשות בעניני אהבה עצמית אז ידע כמה שיעורו בעבודת האמונה, למעלה מהדעת, וזה נוהג בין אדם למקום.
בין אדם לחבירו
בין אדם לחבירו צריכים לומר מקודם קנה לך חבר, ואח"כ עשה לך רב. משום שבזמן שהאדם מחפש חברים, אז הוא צריך לבדוק אותו מקודם, ולראות אם באמת כדאי הוא, שהוא יתחבר עמו, כי אנו רואים, שתקנו לנו, תפילה מיוחדת בקשר לחבר, שאנו אומרים אחר הברכות, בתפילת "ויהי רצון": "והרחיקנו מאדם רע ומחבר רע".
משמע מזה שמוטל על האדם בטרם שמקבל חבר לעצמו לבדוק אותו בכל מה שאפשר לו לבדקו, ואז הוא משמש דוקא עם הדעת שלו. לכן לא אמרו עשה לך חבר, שענין "עשה" מרמז על למעלה מהדעת. לכן בענין בין אדם לחבירו, הוא צריך ללכת עם הדעת שלו, ולבדוק עד כמה שאפשר אם חבירו הוא בסדר, כמו שאנו מתפללים בכל יום: "והרחיקנו מאדם רע ומחבר רע".
ואז כשהוא רואה שכדאי להתחבר עמו, אז הוא צריך לשלם בכדי להתחבר עמו היינו לעשות ויתורים מאהבה עצמית, ולקבל תמורת זה כח של אהבת הזולת. ואז הוא יכול לצפות לזכות גם כן אהבת ה'. ולאחר שהוא כבר התחבר לקבוצה של אנשים שרוצים להגיע לדרגת אהבת ה', ורוצה ליטול מהם כח לעבודה שהיא בעמ"נ להשפיע, ולהתפעל ממה שהם מדברים, בקשר שצריכים להגיע לאהבת ה', אז הוא צריך להחשיב כל חבר וחבר, שבהקבוצה, שהוא גדול ממנו. כמ"ש בספר מתן תורה (דף קמג) שאין אדם מתפעל מהחברה שיקח הערכה שלהם, על איזה דבר, אם הוא לא מחשיב שהחברה תהיה יותר גדולה ממנו. ולכן כל אחד מוכרח להרגיש את עצמו שהוא יותר קטן מכולם. מטעם, כי אין גדול יכול לקבל מקטן ממנו ומכל שכן שיתפעל מדבריו. ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול.
נמצא שבשלב השני, זאת אומרת, שכל אחד צריך מה שהוא ללמוד מהשני, אז נוהג הענין של "ועשה לך רב", משום כדי שיכול לומר שחבירו יותר גדול ממנו כנ"ל, אז הוא צריך לשמש עם בחינת עשיה, שהיא מעשה בלי דעת, שרק למעלה מהדעת הוא יכול לומר שחבירו נמצא במדרגה יותר גבוה ממנו. לכן בין אדם לחבירו, הסדר הוא מקודם הוא צריך לקיים קנה לך חבר, ואח"כ עשה לך רב.
בין אדם לכל אדם
הנה המשנה אומרת לנו: "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות פרק א).
הנה לאחר שביארנו, שבין אדם לחבירו נוהג הסדר מקודם הולך וקנה לך חבר, שהסברנו שענין קנה הוא בתוך הדעת, ואח"כ, צריכים לעסוק בעשה לך רב, ובין אדם למקום, הסדר הוא מקודם, עשה לך רב, ואח"כ קנה לך חבר, כנ"ל.
הנה יש להבין מהו הפירוש, שאצל כל אדם אומרים, הלשון, והוי דן לכף זכות, אם זה בחינת קנה, או זהו בחינת עשה, כנ"ל. ולפי הנ"ל, צריכים לפרש, את הפירוש והוי דן את כל האדם לכף זכות, הוא בחינת עשה, ולא קנה.
אנו צריכים להתבונן למשל, אם יש בית הכנסת, שמתפללים שם הרבה מנינים. ומתקבצים שם קבוצה קטנה, ורוצים להתאחד בחברה שיעסקו באהבת חברים, נגיד על דרך משל שיש שם מאה מתפללים, ועשרה מהם החליטו להתדבק, יש להתבונן בזה, מדוע בחרו דוקא אלו עשרה יחידים להתאחד, זה בזה, ולא באחרים, שישנם בבית הכנסת.
אם הסיבה היא מטעם שאלו מוצאו שהם יותר במעלה משאר אנשים שישנם בבית הכנסת, או מסיבת שאלו, הם יותר גרועים משאר מתפללים, לכן הם הרגישו שהם צריכים לעשות איזה מעשה, בכדי שיעלו במעלת התורה והיראה.
ובהנ"ל נוכל לפרש באופן כזה, שמה שאלו אנשים, הסכימו שיתיחדו לקבוצה אחד, שיתעסקו באהבת חברים, הוא מסיבת שכל אחד מהם מרגיש, שיש להם רצון אחד, שיכול לאחד את כל הדיעות שלהם, כדי שיקבלו את הכח של אהבת הזולת. כי ידוע מאמר חז"ל שאמרו: "כשם שפרצופים אינן דומות זה לזה כך אין דעותיהם דומות זה לזה".
אי לזאת אלו אנשים שהסכימו ביניהם, להתאחד בקבוצה אחד, הבינו שאין ביניהם כל כך התרחקות הדיעות מבחינה זו שמבינים, את נחיצות של עבודה באהבת הזולת, לכן כל אחד יהיה מסוגל, לוותר ויתורים לטובת הזולת ועל זה יוכלו להתאחד. מה שאין כן שאר אנשים, אין להם כל כך ההבנה בנחיצות העבודה של אהבת הזולת לכם אין הם יכולים להתחבר עמהם.
נמצא לפי זה, בזמן שעוסקים באחוד של אהבת חברים אז כל אחד בודק את השני, הן בהשכל והן בהמידות שלו, אם כדאי או נגיד אם הוא ראוי להכנס בהחברה, מה שאלו אנשים החליטו להכניס, כנ"ל כמו שאנו מתפללים בכל יום "והרחיקנו מאדם רע ומחבר רע" בתוך הדעת.
ולפי זה יוצא, שהוא מתגאה נגד שאר מתפללי בית הכנסת, ואיך מותר לומר כך, הלא הוא נגד משנה מפורשת וזה לשונה: "רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח" (אבות פרק ד). עד כאן לשונו.
ועל זה בא רבי יהושע בן פרחיה ואומר: "והוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות פרק א). שפירושו, לגבי שאר אנשים, הוא צריך ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא, בחינת עשה, שהוא בחינת מעשה ולא שכל. כי מצד השכל הוא רואה שהם אינם מוכשרים כל כך כמו האנשים האלו שהוא מחבר את עצמו להם, וכך כל אחד ואחד אומר לעצמו. אם כן כל אחד הוא מתגאה נגד כולם, והעצה לזה, הוא מה שהוא אומר "והוי דן את כל האדם לכף זכות".
שהכוונה הוא, שלגבי כל האדם היינו כנ"ל, שלגבי שאר מתפללי בית הכנסת, הוא צריך לדון אותם וכף זכות, ולומר, שבאמת הם אנשים יותר חשובים ממנו אלא האשמה תלוי בנו שאין אנו מסוגלים להעריך את גדלותם וחשיבותם, של הכלל, הנקרא בדברי חז"ל כל-אדם, לכן בתוך הדעת אין הוא רואה את גדלותם ובין אדם לחבירו אמרנו צריך להיות קנה, מה שאין כן הוא צריך להשתמש עם בחינת עשה שהוא למעלה מהדעת, וזה נקרא "הוי דן את כל האדם לכף זכות.