טבע האדם והאדם שבטבע
אנחנו חיים בעולם מערבי, ברובו ליברלי קפיטליסטי, שבו כל אחד, שמסכים לפעול תחת החוקים האלו, יכול לשגשג, ובמאמציו להשיג לעצמו את כל מה שהוא צריך וגם רוצה. זה נראה לנו טבעי, שאנחנו מתנהלים תחת המגמה "איש איש לעצמו" כפי יכולתו וכישוריו יתקדם וירוויח. אני חי את חיי אתה את שלך, וכל אחד דואג ועושה לעצמו ולבני ביתו. נכון, אם אני מתאמץ אם אני משקיע, מגיע לי להרוויח. ואם במקרה זה על חשבון מישהו אחר, לא נורא, כך פועלים כולם, אף אחד לא נפגע מזה ולרוב, אפילו לא יודע ולא מרגיש שזה כך. אני לא מפריע לך, אל תפריע לי. שלי שלי - שלך שלך. אבל, כפי שזה מצטייר לנגד עיננו, השיטה הזו לא מאפשרת לאנושות להתקיים בצורה טובה. כי בניגוד לחוקי הטבע, שבו כל פרט דואג לרווחת המערכת כולה, דווקא בני האדם פועלים הפוך.
בעבר היינו יכולים, בקלות יחסית, לשכנע את כולם שלחיות בדאגה הדדית, באהבת הזולת, זה נכון, זה טוב ואפילו כדאי. אבל כיום זה כמעט בלתי אפשרי. כוחות הפירוד, הרצון להיות אינדיבידואל, לבלוט, לשלוט ולהצליח עולים על כל מחשבה אחרת. האידאולוגיה שלנו לאהבת הזולת, התחלפה עם הזמן באידיאולוגיה של ניצול הזולת, ושנאת חינם היא השכל השולט.
לעומת התפישה הזו שלנו, הטבע הוא מנגנון אחד מחובר ושלם. וזה שאנחנו מרגישים נפרדים אחד מהשני, וכל אחד חי את חייו בלי קשר לזולתו, בצורת החיים הזו, אנחנו פוגעים בשלמות. בגלל התכונות האנוכיות, הגאוותניות, האגואיסטיות שלנו, בגלל שאנחנו מרגישים שאני- אני , והוא זה הוא, בזה אנחנו הורסים את המנגנון האחד המחובר והתוצאות, לא מאחרות לבוא. מתחיל ברמת האקולוגיה ועד רמת מערכות היחסים.
כדי לצאת מהמקום הצר, שהאנושות נכנסת אליו, ולייצר לנו מציאות חדשה, שבה אנחנו מתקיימים במערכת יחסים טובה, אנחנו צריכים להיכנס לחיבור פנימי בינינו, חיבור שבו לכל אחד ואחד מאתנו יש תפקיד מיוחד, פרטי שלו, כלפי החברה. תפקיד שהוא צריך לגלות, להבין ולממש אותו. בדיוק כמו גלגלי השיניים במנגנון השעון. למרות, שהם שונים בדמותם, שונים בתפקידם, ואף מסתובבים הפוך זה לזה, עדיין הם תלויים אחד בשני, קשורים במערכת אחת שלמה ואין מיותר בהם. כך אנחנו, בני האדם, כחלקים במערכת אחת שנקראת "הטבע" צריכים להתקיים. שכל אחד מממש את התפקיד שלו במערכת, יחד עם כולם, ולטובת הכלל, אז המנגנון שבו אנחנו חיים יתראה כמציאות אחרת לחלוטין, טובה ואוהדת הרבה יותר.
