איך להפסיק לרדוף אחרי האושר ולגרום לו לרדוף אחריכם ?
אם נשאל כל אחד מה המטרה שלו בחיים, התשובה תהיה אחת וחד משמעית : להיות מאושר. כולנו מרגישים, שזו המטרה הנעלה ביותר, הגבוהה ביותר שלנו. אנחנו אפילו לא יודעים למה, זו פשוט תוכנה פנימית שקיימת בתוכנו, שנותנת לנו כל הזמן כיוון כזה, שכל רגע ורגע אנחנו מחפשים שיהיה לנו טוב. אנחנו רגילים לזה, כך נולדנו וזה מה שמניע אותנו. מסבירה לנו חכמת הקבלה, שזה בא משורש עליון. בגלל שהאדם נברא כרצון לקבל, אנחנו כל הזמן מרגישים, שכל מה שמעניין אותנו זה רק לקבל, להרוויח להתמלא וליהנות, שיהיה לנו טוב. אבל אם נעצור לרגע ונחשוב: האם אנחנו בכלל מסוגלים ליהנות בחיים שלנו? האם מה שאנחנו מתארים לעצמנו כתענוג, זה באמת תענוג? אם נבדוק את החיים שלנו, נראה, שבאמת, אנחנו לא מצליחים למלא את הרצון שלנו, לכן אנחנו לא נהנים בצורה תמידית והאושר שאנחנו חווים הוא לרגעים בלבד.
תענוג מוגדר כמילוי של רצון. אני רוצה משהו ואני מרגיש טוב כשאני מקבל את מה שאני רוצה. לדוג' אני רעב, מגיע אלי המילוי, האוכל, ממלא אותי, גורם לי תענוג ואני שבע. ככה כל דבר בחיים שלנו. מכאן, שאם הייתי מצליח למלא את הרצון שלי הייתי כל הזמן מאושר. אם טוב לי, כלומר יש לי חיסרון והחיסרון מתמלא, אני לא אזוז לשום מקום. אם יש לי הנאה ואני מאושר, למה שאני אשנה את המצב? לדג' אם אני קם בבוקר לעבודה, מרוויח ממנה את מה שמספיק לי, התנאים מתאימים לי, אני לא אחליף עבודה. אבל בפועל, לא כך הדבר. אנחנו רואים שאנחנו כל הזמן זזים ממקום למקום, מרצון אחד לשני. אנחנו רוצים משהו, רודפים אחרי מה שאנחנו רוצים, מקבלים, מתמלאים ונסתמים, ואז אנחנו חייבים למצוא משהו חדש לרדוף אחריו כדי למלא גם אותו ושוב לחוש תענוג… וכן הלאה ברדיפה אחרי רצונות. הלא אם הייתי באמת מאושר בדרך הזו, הייתי נעצר ולא ממשיך לרוץ כל חיי אחרי רצונות ומילויים. אנחנו רואים גם שהתענוג מכבה את הרצון, לדג' אם הייתי רעב, אכלתי, התמלאתי, עכשיו אני כבר לא רעב ולא יכול יותר ליהנות מהאוכל. אז אני זז לרצון הבא. כלומר, גם כשאני מתמלא אני בסופו של דבר מפסיק ליהנות. אם היינו יודעים כיצד בנוי הרצון שלנו, ואת זה מלמדת אותנו חכמת הקבלה, היינו מנסים אולי דרך אחרת למלא אותו וחווים תענוג בלתי מוגבל, בלתי פוסק. וכאן נמצאת התשובה.
הרצון לקבל נבנה כרצון לקבל ולא כרצון להתמלא. הוא חייב להיות תמיד במצב של קבלה, כשהוא מתמלא ונסתם התענוג נפסק. אם אני עוצר אותו מלקבל אני מפסיק ליהנות, אבל אנחנו בנויים בצורה כזאת, שברגע שאנחנו מקבלים את המילוי, אנחנו מתמלאים בו עד שאנחנו לא יכולים לקבל יותר. כדוגמת האוכל: אני יכול לאכול רק עד כמה שהבטן שלי יכולה להכיל, וכשאני שבע, ולא יכול יותר לקבל, התענוג מהאוכל נפסק. לכן בעולם שלנו, אנחנו יכולים ליהנות רק מדי פעם ולרגעים קטנים כי אנחנו לא יודעים להיות כל הזמן בתנועה של "לקבל" בתוכנו בלי להתמלא. הרצון לקבל שלי פועל כמו כלי מוגבל, כמו ספל, הוא מתמלא עד סופו ולא יכול לקבל יותר, אך אם הוא יפעל כמו צינור, בלתי מוגבל, הוא כל הזמן יוכל לקבל ואז הוא כל הזמן יוכל ליהנות. אז במקום להיות רדופים אחרי רצונות חדשים כדי להתמלא דרכם, אנחנו צריכים לחפש שיטה חדשה, שבה נוכל לשנות משהו בתכונות הפנימיות שלנו, וכתוצאה מזה אף פעם לא נפסיק לקבל, נוכל לחוות אושר אמתי, כי אושר הוא מילוי בלתי פוסק של תענוג.
אז איך כל הזמן להתמלא ולהישאר רעב ? איך המילוי עצמו מגדיל את הרצון ולא סותם אותו ?
מי שמוציא אותנו מהמשוואה הזו זאת חכמת הקבלה.
יש רצון נוסף, אחר, מלבד הרצון לקבל, שגם כשהוא מתמלא הוא לעולם לא נסתם – הרצון להשפיע (לתת) . המילוי בו הוא בלתי פוסק כי לתת אתה אף פעם לא מוגבל. ניקח לדוגמא מערכת יחסים בין אם לבנה. אם האימא מספקת לבן שלה תענוג, כלומר ממלאת את כל חסרונו, והוא נהנה, זה גורם לה תענוג וזה לא סותם אותה אף פעם. וככל שהיא תיתן לו יותר, היא יותר תהנה. זה נקרא אהבה. אהבה לא סותמת אותך לעולם, לכן אהבה זה התענוג הגבוה ביותר שאדם מסוגל להרגיש.
